את חפירת הכידון הוא למעשה כלי אימתני למדי, ניתן לחפור תעלות, בורות לקטבים ועוד, לחתוך את השורשים, לפרוץ אבנים ומכשולים אחרים.
אני חופר תעלה באורך 120 מטר בחימר צפוף ואל הכידון לא יכול לסבול את זה. ספייד אחד מספיק ל 30 מטר, אז אתה צריך לבשל אותו או לקחת אחר, אם כי אני לא נשען עליו במיוחד. העובדה היא שבתהליך החפירה, האת מתכופפת, נובעת, כתוצאה מכך, עם הזמן המתכת מתעייפת ואינה חוזרת למקומה והכפית, ואז נשברת, נותנת סדקים.
חיזוק
בתהליך הרס האת, ריתחתי אותו, בסופו של דבר התברר מה שאתה רואה בתמונה, זו הגרסה הסופית ובעיקרון היא אופטימלית. צלעות ההתקשות של האת קיבלו חיזוק עם ציפורניים עבות ישנות, וכאשר הוחמו היטב, הושגו צלעות נוקשות חזק. כתוצאה, הלכו 5 ציפורניים, זה לא כל כך משקל, אבל חוזק האת והמשאב מוגברים מאוד.
הגדל את הפרודוקטיביות. חשוב!
בדרך כלל ידית האת בעלת קצה מחודד, חלק מהידית עוברת לאורך הלהב שמתחת לקשיח. הודות לעיצוב זה, חוזק הכיפוף של האת מוגבר. אבל! עיצוב זה מקטין מאוד את הביצועים של חפירת הכידון. קח מקל ונסה להכניס אותו לאדמה צפופה, נו, באמת? לא! כך שבידי כידון, הידית פשוט נשענת על האדמה והאותה תקועה איפשהו באמצע.
בשל חיזוק המבנה שתיארתי לעיל, הידית אינה צריכה להיות נשאית לאורך הקשיח, היא מוחדרת רק לתושבת (הצינור) ומגיעה לגבול העליון של האת. כשעשיתי זאת, נבהלתי מהאתים שלי! בעבר רקדתי עליו כדי איכשהו להעביר את הכידון לחימר עבה, עכשיו הוא הולך כמו חמאה, ואני לוקח 10 סנטימטרים בבת אחת, גושי חרס שלמים מתנתקים.
אבל חשוב לזכור כי את האת אינה מוטת, אתה צריך להרגיש את העומס, יש שורשים ואבנים….
בנוסף, דפקתי מעט את הלהב קדימה, כך האת מקבלת את הגזע טוב יותר, אך זה לא משפיע על כוח הפירוק, ואתה צריך לכופף את הגב פחות.
אנו מנקים את הצבע מן האת, החיכוך של המתכת בשטח הוא מינימלי. האת מחלידה כשהיא לא עובדת, ולכן עדיף לשמן אותה לאחסון.
כמו שהם נוהגים לעשות ...
כמו שלי!
